כשהגשם יורד, הוא יורד על כולם – ערבה גרזון רז

שמעתי את המשפט הזה בהודו. בבית יתומים שהקימה אישה ברישיקש. מדי ערב לפני השינה הילדות והילדים מתכנסים יחד, במעגל, בכל הגילאים לשיר שירי אחווה ואהבה. המשפט הזה בשיר נחקק לי “כשהגשם יורד, הוא יורד על כולם”. בתוך כל הדרמה האנושית האישית של כל אחת ואחד מאתנו, יש את הטבע. ולא משנה כמה אנחנו באשליה של עוצמה, יש כוחות חזקים מאתנו.

ירד גשם ביום הפסטיבל. פסטיבל שחלמנו עליו עוד באוקטובר. כשהבלאגן במדינה רק התחיל. רצינו לכנס נשים יהודיות וערביות יחד לאירוע גדול כדי להראות שאין הבדל בינינו. שאנחנו רק צריכות להיפגש כדי להכיר, להפיג את הפחד וחוסר האמון. מהר מאוד הבנו שאי אפשר לעשות משהו בסדר גודל כזה מעכשיו לעכשיו וביחד עם טל רז מנכ”לית עמותת מרבד ירוק ואדי ערה, קבענו את התאריך כמה ימים לפני יום האישה. כדי לחגוג יחד את יום הנשים הבינלאומי.

פסטיבל נשות האדמה נועד לכנס את נשות האדמה הזאת למפגש באמצע תקופה של דמים. מפגש שהמהות שלו היא שמחה, אהבה, אחווה וסולידריות. הצלחנו לגייס בקמפיין מימון המונים 55,000 ₪ מכמעט 400 תומכות ותומכים.

ובשבוע הפסטיבל, שבוע שלם של שמש ושרב ורק ביום הפסטיבל גשם.

הגשם התחיל בלילה, נאלצנו לבטל את חברת ההגברה שחששה מהגשם והזמנו הגברה מקומית ברגע האחרון, מתחמים שלמים התמלאו בוץ, שינוי תוכניות. אבל הפסטיבל חייב להתקיים ויהי מה!

הגשם בא והלך. הרטיב, הזכיר, השקה ובכה אתנו. טקס הפתיחה התחיל

אני עומדת ליד חנאן, השותפה שלי והבעלים של החווה הכפרית לשלום ולא מצליחה לעצור את הדמעות.
בוכה עלינו. על המצב המזופת הזה שבו זה חריג להגיע יחד לחגוג. שבו צריך לייצר אירועים כאלה, כי הם לא קורים מאליהם. על כל הנשים שנמצאות בסכנה לחייהן, שחיות בטרור יומיומי, שלא מסוגלות להיות אתנו היום. על כל פעם שבה פחדתי מאיש או אישה ערבייה בגלל המצב הזה. על כל הדם שנשפך בסכסוך הנוראי הזה. בכיתי על כל אישה ואישה שנכנסה בשער, ששילמה כרטיס או באה להתנדב. על הזמן היקר הזה שלהן, שבו הן לא עובדות, שהן לא עם הילדים שלהן, שהן בחרו לנסוע את כל הדרך (מהדרום ועד הצפון) כדי להיות כאן היום. בכיתי על החלום הזה שחלמנו אז, חנאן ואני, שמתגשם ופוגש את המציאות. בכיתי על כל הרגעים שבהם החנקתי בכי.

גם חנאן התחילה לבכות ומאחורינו חברה של חנן אמרה לי, את צריכה להיות חזקה בשביל חנאן. אמרתי לה שנשים חזקות בוכות. חשבתי לעצמי כמה אנחנו מפנימות את המסרים האלה. המדכאים רגשות ונשיות. שזה חולשה לבכות. כשבעצם זה כל כך בריא ומשחרר. זה כל כך טבעי.

אפילו השמיים בוכים.
והבכי שלהם מצמיח פרחים ועצים ונותן לנו חיים. ומזכיר לנו שיש כוחות חזקים מאתנו.

הבכי הזה שיחרר אותי. שחרר אותי מהרצון להיראות בשליטה, להיות קולית, שחרר אותי מהלחץ של מה יקרה, שחרר אותי לצחוק, לחבק, לשמוח. הבכי שלנו גם שחרר אחרות. לאורך כל היום ראיתי ניגובי עיניים, חיבוקים, דמעות ועוצמת רגשות שלא ראיתי כמותה לפני.

הלוואי שנבחרות ונבחרי הציבור שלנו יבכו. מאמינה שזה ישחרר את כולנו.

תמונות ורגעים בלתי נשכחים מהפסטיבל:

12783523_10153384429497374_1926459287169337314_o

12792106_10153384459632374_7522611033788448391_o

12792308_10153384445572374_4110179132994359516_o

12795017_10153384440457374_546042412025087548_o

12795209_10153384449197374_3242426806864205646_o

12828958_10153384461057374_7600477454135179945_o

12829088_10153384442452374_4332630121311998881_o

12829469_10153384453537374_801664687826772713_o

12841438_10153384426347374_569547808137265735_o

12841459_10153384438022374_5485271834807292460_o

12772096_10153384454067374_1382949735844859034_o

12778995_10153384467482374_291914429602773634_o

12778890_10207861353945562_1883400915892675875_o

12801174_1968599506698736_8546275692891170216_n